נימוקי בג"ץ להותרת הסדר הטיעון בין מי שרימה בעלי יחידות נופש למדינה על כנו

השופט  י' דנציגר:

           בעתירה שהגישו העותרים, התבקש צו על תנאי המורה למשיבה 1, פרקליטות המדינה, ליתן טעם מדוע לא יבוטל הסדר הטיעון עם המשיב 2 ובמקומו יוגש נגדו כתב אישום הכולל מאות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. כן התבקש צו על תנאי המורה למשיבה 1 ליתן טעם מדוע לא יחויב המשיב 2 בהשבת כל סכום הכסף שלטענת העותרים הוא גנב.

           ביום 27.4.2010 החלטנו לדחות את העתירה. בשל סד הזמנים, קבענו כי נימוקינו יינתנו בהמשך, ואלו יובאו עתה בהרחבה.

השתלשלות העניינים

1.        כנגד המשיב 2 הוגש כתב אישום ביום 1.4.2009 שבמקור כלל 35 סעיפי אישום - 33 סעיפים של עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה, לצד עבירות של רישום כוזב ועבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000. בהמשך תוקן כתב האישום וסעיפי האישום נתרבו לכדי 46. לאחר מכן, הגישה המשיבה 1 כתב אישום מתוקן בשנית במסגרתו הוסף עוד סעיף אישום בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה; כן נוסף אישום בעבירה של הדחה בחקירה.

2.        בקצרה ייאמר כי המשיב 2 התקשר בין השנים 2009-2003 עם אנשים אשר רכשו דירות נופש וביקשו להיחלץ מן העסקאות שבמסגרתן רכשו את הדירות. לשם כך הקים המשיב 2 מערך המורכב מחברות שונות. עיקר המחלוקת בין המשיב 2 לבין המשיבה 1 נסב על פרשנות העובדות, קרי - בעוד שבכתב האישום נטען כי מעשיו של המשיב 2 נעשו מתוך כוונת מרמה, המשיב 2 טען כי הוא פעל באופן לגיטימי אלא שעסקיו לא צלחו.

3.        על פי הנטען בעתירה, קורבנותיו של המשיב 2 היו רובם ככולם אנשים מבוגרים וקשישים שעוד בטרם נתקלו במשיב 2 היו כאמור בעלים של "יחידת נופש" אשר גרמה להם לנזק כלכלי וביקשו מפלט מהחוזים שהקנו להם את הבעלות ביחידות הנופש ומהחובות ההולכים ותופחים בגין יחידות נופש אלה. על רקע זה, כך נטען, פנה המשיב 2 לעותרים תוך שהוא מבטיח לשחררם מיחידת הנופש והנטל הכרוך בה, ואולם העותרים נפלו קורבן למעשה מרמה וגניבה מצד המשיב 2, אשר לטענת העותרים מעולם לא התכוון לחלצם מיחידות הנופש ולשלם להם את התשלומים בהם התחייב (למעט סכום זניח ועל מנת לבסס את מנגנון ההונאה שלו).

4.        ההליך הפלילי נגד המשיב 2 התנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני השופט צ' גורפינקל במשך כמעט שנה שלמה, נתקיימו עשרות ישיבות הוכחות ונשמעו כמעט 50 עדים (מתוך רשימה של מאות עדי תביעה שהגישה המשיבה 1). כן צויין בעתירה, כי מאות עדויות של קורבנות המשיב 2 הוגשו בהסכמה בכתב, חלף שמיעתן על פה. מטעם ההגנה נשמעו עשרה עדים ואף המשיב 2 העיד.

5.        בשלב זה הגיעו המשיבה 1 והמשיב 2 להסדר טיעון ביניהם ולשם כך הגישה המשיבה 1 כתב אישום מתוקן בשלישית. בכתב אישום זה האשימה המשיבה 1 את המשיב 2 ב-36 אישומים מתוכם רק 4 אישומים של קבלת דבר במרמה (מכל יתר הסעיפים נמחק האישום בדבר קבלת דבר במרמה ונותר רק אישום בדבר גניבה בידי מורשה).

6.        על סמך הסדר הטיעון וכתב האישום המתוקן בשלישית, הרשיע בית המשפט המחוזי ביום 7.4.2010 את המשיב 2: ב-35 עבירות של גניבה בידי מורשה; ב-4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; בעבירה אחת של רישום כוזב במסמכי תאגיד; בעבירה אחת של איסור הלבנת הון; וב-4 עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי.

7.        יוער כי בטרם ניתנה הכרעת הדין התייחס בית המשפט המחוזי לטענת בא כוח המשיבה 1 לפיה התקבל לידו מכתב מאת עורך דין המייצג כמאתיים חמישים משפחות נפגעות עבירה אשר ביקשו שהות של שבעה ימים בכריתת הסדר הטיעון בכדי לפנות בעתירה לבית משפט זה. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בתיק פלילי ולא בתביעה אזרחית ו"העובדה שקיים עו"ד המייצג 250 תובעים פוטנציאליים שמתנגד [מתנגדים - י.ד] להסדר, אינה רלבנטית, כיוון שאין הוא מייצג את אחד הצדדים בתיק זה ואין לו מעמד חוקי בהליך הפלילי". לכן, נקבע כי ההסדר שגובש בין המשיבה 1 למשיב 2 יוצג ובהמשך הורשע כאמור המשיב 2 כפי שפורט לעיל. הדיון נדחה לשמיעת טיעונים לעונש ליום 28.4.2010.

8.        על הסדר הטיעון שהיווה את הבסיס להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה העתירה שלפנינו.

הטענות בעתירה

9.        בקצרה ייאמר כי לטענת העותרים כתב האישום המתוקן בשלישית, שנוצר כאמור לצורך הסדר הטיעון, אינו נאמן לאמת אלא חוטא לה ומסלף את המציאות. כך למשל נטען, כי במקום מאות מקרים של גניבה בידי מורשה הורשע המשיב 2 רק ב-35 מקרים. בדומה, נטען כי במקום מאות מקרים של קבלת דבר במרמה הואשם המשיב 2 רק ב-4 מקרים.

10.      עוד נטען, כי אין שום טעם הגיוני לאבחנה בין ארבעת המקרים שבעטיים הואשם המשיב 2 בקבלת דבר במרמה לבין יתר העסקאות הכוזבות אשר בעטיין לא האשימה המשיבה 1 את המשיב 2 בעבירה של קבלת דבר במרמה.

11.      כן נטען, כי ישנו הבדל משמעותי בין אמות המידה הערכיות אשר מופרות על ידי מעשה של מרמה בנסיבות מחמירות המתפרס על פני שנים, ומאות מקרים, אשר עטופים בכוונת מכוון לבין גניבה סתם, כשלעצמה ובדיעבד.

12.      העותרים מוסיפים וטוענים כי העונש הצפוי למשיב 2 אשר הוסכם כי יעמוד על ארבע שנים (כאשר המשיבה 1 תטען לשבע שנים וההגנה לשלוש שנים) אינו הולם את רמת הענישה ואת נסיבות הפרשה במקרה דנן.

13.      בנוסף נטען, כי יש ליתן חשיבות לעיתוי בו נערכה עסקת הטיעון. בעניין זה נטען כי בשלב בו מצוי המשפט אין המשיב 2 נכנס להגדרה של מי שלקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, התנצל, חסך מזמנו של בית המשפט או הקל על המערכת.

14.      כן נטען, כי המשיב 2 גנב לכל הפחות עשרים וחמישה מיליון ש"ח וקיבל במרמה כארבעה מיליון ש"ח לא יחזיר את הכסף (שכן על פי עסקת הטיעון הוא נדרש להחזיר רק מיליון ש"ח), וייתכן וביום מן הימים לאחר שישוחרר מבית הסוהר הוא ישוב אל פירות עבירותיו וייהנה מהם. בעניין זה אף נטען כי לא קיים יחס סביר בין סכום הגניבה לסכום הפיצוי.